תנ"ך על הפרק - במדבר טז - תורה תמימה

תנ"ך על הפרק

במדבר טז

133 / 929
היום

הפרק

מחלוקת קרח, עונש המשתתפים

וַיִּקַּ֣ח קֹ֔רַח בֶּן־יִצְהָ֥ר בֶּן־קְהָ֖ת בֶּן־לֵוִ֑י וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם בְּנֵ֧י אֱלִיאָ֛ב וְא֥וֹן בֶּן־פֶּ֖לֶת בְּנֵ֥י רְאוּבֵֽן׃וַיָּקֻ֙מוּ֙ לִפְנֵ֣י מֹשֶׁ֔ה וַאֲנָשִׁ֥ים מִבְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם נְשִׂיאֵ֥י עֵדָ֛ה קְרִאֵ֥י מוֹעֵ֖ד אַנְשֵׁי־שֵֽׁם׃וַיִּֽקָּהֲל֞וּ עַל־מֹשֶׁ֣ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֣וּ אֲלֵהֶם֮ רַב־לָכֶם֒ כִּ֤י כָל־הָֽעֵדָה֙ כֻּלָּ֣ם קְדֹשִׁ֔ים וּבְתוֹכָ֖ם יְהוָ֑ה וּמַדּ֥וּעַ תִּֽתְנַשְּׂא֖וּ עַל־קְהַ֥ל יְהוָֽה׃וַיִּשְׁמַ֣ע מֹשֶׁ֔ה וַיִּפֹּ֖ל עַל־פָּנָֽיו׃וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־קֹ֜רַח וְאֶֽל־כָּל־עֲדָתוֹ֮ לֵאמֹר֒ בֹּ֠קֶר וְיֹדַ֨ע יְהוָ֧ה אֶת־אֲשֶׁר־ל֛וֹ וְאֶת־הַקָּד֖וֹשׁ וְהִקְרִ֣יב אֵלָ֑יו וְאֵ֛ת אֲשֶׁ֥ר יִבְחַר־בּ֖וֹ יַקְרִ֥יב אֵלָֽיו׃זֹ֖את עֲשׂ֑וּ קְחוּ־לָכֶ֣ם מַחְתּ֔וֹת קֹ֖רַח וְכָל־עֲדָתֽוֹ׃וּתְנ֣וּ בָהֵ֣ן ׀ אֵ֡שׁ וְשִׂימוּ֩ עֲלֵיהֶ֨ן קְטֹ֜רֶת לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ מָחָ֔ר וְהָיָ֗ה הָאִ֛ישׁ אֲשֶׁר־יִבְחַ֥ר יְהוָ֖ה ה֣וּא הַקָּד֑וֹשׁ רַב־לָכֶ֖ם בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־קֹ֑רַח שִׁמְעוּ־נָ֖א בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃הַמְעַ֣ט מִכֶּ֗ם כִּֽי־הִבְדִּיל֩ אֱלֹהֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֶתְכֶם֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל לְהַקְרִ֥יב אֶתְכֶ֖ם אֵלָ֑יו לַעֲבֹ֗ד אֶת־עֲבֹדַת֙ מִשְׁכַּ֣ן יְהוָ֔ה וְלַעֲמֹ֛ד לִפְנֵ֥י הָעֵדָ֖ה לְשָׁרְתָֽם׃וַיַּקְרֵב֙ אֹֽתְךָ֔ וְאֶת־כָּל־אַחֶ֥יךָ בְנֵי־לֵוִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבִקַּשְׁתֶּ֖ם גַּם־כְּהֻנָּֽה׃לָכֵ֗ן אַתָּה֙ וְכָל־עֲדָ֣תְךָ֔ הַנֹּעָדִ֖ים עַל־יְהוָ֑ה וְאַהֲרֹ֣ן מַה־ה֔וּא כִּ֥יתלונותַלִּ֖ינוּעָלָֽיו׃וַיִּשְׁלַ֣ח מֹשֶׁ֔ה לִקְרֹ֛א לְדָתָ֥ן וְלַאֲבִירָ֖ם בְּנֵ֣י אֱלִיאָ֑ב וַיֹּאמְר֖וּ לֹ֥א נַעֲלֶֽה׃הַמְעַ֗ט כִּ֤י הֶֽעֱלִיתָ֙נוּ֙ מֵאֶ֨רֶץ זָבַ֤ת חָלָב֙ וּדְבַ֔שׁ לַהֲמִיתֵ֖נוּ בַּמִּדְבָּ֑ר כִּֽי־תִשְׂתָּרֵ֥ר עָלֵ֖ינוּ גַּם־הִשְׂתָּרֵֽר׃אַ֡ף לֹ֣א אֶל־אֶרֶץ֩ זָבַ֨ת חָלָ֤ב וּדְבַשׁ֙ הֲבִ֣יאֹתָ֔נוּ וַתִּ֨תֶּן־לָ֔נוּ נַחֲלַ֖ת שָׂדֶ֣ה וָכָ֑רֶם הַעֵינֵ֞י הָאֲנָשִׁ֥ים הָהֵ֛ם תְּנַקֵּ֖ר לֹ֥א נַעֲלֶֽה׃וַיִּ֤חַר לְמֹשֶׁה֙ מְאֹ֔ד וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־יְהוָ֔ה אַל־תֵּ֖פֶן אֶל־מִנְחָתָ֑ם לֹ֠א חֲמ֨וֹר אֶחָ֤ד מֵהֶם֙ נָשָׂ֔אתִי וְלֹ֥א הֲרֵעֹ֖תִי אֶת־אַחַ֥ד מֵהֶֽם׃וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־קֹ֔רַח אַתָּה֙ וְכָל־עֲדָ֣תְךָ֔ הֱי֖וּ לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה אַתָּ֥ה וָהֵ֛ם וְאַהֲרֹ֖ן מָחָֽר׃וּקְח֣וּ ׀ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וּנְתַתֶּ֤ם עֲלֵיהֶם֙ קְטֹ֔רֶת וְהִקְרַבְתֶּ֞ם לִפְנֵ֤י יְהוָה֙ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֔וֹ חֲמִשִּׁ֥ים וּמָאתַ֖יִם מַחְתֹּ֑ת וְאַתָּ֥ה וְאַהֲרֹ֖ן אִ֥ישׁ מַחְתָּתֽוֹ׃וַיִּקְח֞וּ אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ עֲלֵיהֶם֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עֲלֵיהֶ֖ם קְטֹ֑רֶת וַֽיַּעַמְד֗וּ פֶּ֛תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד וּמֹשֶׁ֥ה וְאַהֲרֹֽן׃וַיַּקְהֵ֨ל עֲלֵיהֶ֥ם קֹ֙רַח֙ אֶת־כָּל־הָ֣עֵדָ֔ה אֶל־פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יְהוָ֖ה אֶל־כָּל־הָעֵדָֽה׃וַיְדַבֵּ֣ר יְהוָ֔ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר׃הִבָּ֣דְל֔וּ מִתּ֖וֹךְ הָעֵדָ֣ה הַזֹּ֑את וַאַכַלֶּ֥ה אֹתָ֖ם כְּרָֽגַע׃וַיִּפְּל֤וּ עַל־פְּנֵיהֶם֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֕ל אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת לְכָל־בָּשָׂ֑ר הָאִ֤ישׁ אֶחָד֙ יֶחֱטָ֔א וְעַ֥ל כָּל־הָעֵדָ֖ה תִּקְצֹֽף׃וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃דַּבֵּ֥ר אֶל־הָעֵדָ֖ה לֵאמֹ֑ר הֵֽעָלוּ֙ מִסָּבִ֔יב לְמִשְׁכַּן־קֹ֖רַח דָּתָ֥ן וַאֲבִירָֽם׃וַיָּ֣קָם מֹשֶׁ֔ה וַיֵּ֖לֶךְ אֶל־דָּתָ֣ן וַאֲבִירָ֑ם וַיֵּלְכ֥וּ אַחֲרָ֖יו זִקְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃וַיְדַבֵּ֨ר אֶל־הָעֵדָ֜ה לֵאמֹ֗ר ס֣וּרוּ נָ֡א מֵעַל֩ אָהֳלֵ֨י הָאֲנָשִׁ֤ים הָֽרְשָׁעִים֙ הָאֵ֔לֶּה וְאַֽל־תִּגְּע֖וּ בְּכָל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֑ם פֶּן־תִּסָּפ֖וּ בְּכָל־חַטֹּאתָֽם׃וַיֵּעָל֗וּ מֵעַ֧ל מִשְׁכַּן־קֹ֛רֶח דָּתָ֥ן וַאֲבִירָ֖ם מִסָּבִ֑יב וְדָתָ֨ן וַאֲבִירָ֜ם יָצְא֣וּ נִצָּבִ֗ים פֶּ֚תַח אָֽהֳלֵיהֶ֔ם וּנְשֵׁיהֶ֥ם וּבְנֵיהֶ֖ם וְטַפָּֽם׃וַיֹּאמֶר֮ מֹשֶׁה֒ בְּזֹאת֙ תֵּֽדְע֔וּן כִּֽי־יְהוָ֣ה שְׁלָחַ֔נִי לַעֲשׂ֕וֹת אֵ֥ת כָּל־הַֽמַּעֲשִׂ֖ים הָאֵ֑לֶּה כִּי־לֹ֖א מִלִּבִּֽי׃אִם־כְּמ֤וֹת כָּל־הָֽאָדָם֙ יְמֻת֣וּן אֵ֔לֶּה וּפְקֻדַּת֙ כָּל־הָ֣אָדָ֔ם יִפָּקֵ֖ד עֲלֵיהֶ֑ם לֹ֥א יְהוָ֖ה שְׁלָחָֽנִי׃וְאִם־בְּרִיאָ֞ה יִבְרָ֣א יְהוָ֗ה וּפָצְתָ֨ה הָאֲדָמָ֤ה אֶת־פִּ֙יהָ֙ וּבָלְעָ֤ה אֹתָם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁ֣ר לָהֶ֔ם וְיָרְד֥וּ חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י נִֽאֲצ֛וּ הָאֲנָשִׁ֥ים הָאֵ֖לֶּה אֶת־יְהוָֽה׃וַיְהִי֙ כְּכַלֹּת֔וֹ לְדַבֵּ֕ר אֵ֥ת כָּל־הַדְּבָרִ֖ים הָאֵ֑לֶּה וַתִּבָּקַ֥ע הָאֲדָמָ֖ה אֲשֶׁ֥ר תַּחְתֵּיהֶֽם׃וַתִּפְתַּ֤ח הָאָ֙רֶץ֙ אֶת־פִּ֔יהָ וַתִּבְלַ֥ע אֹתָ֖ם וְאֶת־בָּתֵּיהֶ֑ם וְאֵ֤ת כָּל־הָאָדָם֙ אֲשֶׁ֣ר לְקֹ֔רַח וְאֵ֖ת כָּל־הָרֲכֽוּשׁ׃וַיֵּ֨רְד֜וּ הֵ֣ם וְכָל־אֲשֶׁ֥ר לָהֶ֛ם חַיִּ֖ים שְׁאֹ֑לָה וַתְּכַ֤ס עֲלֵיהֶם֙ הָאָ֔רֶץ וַיֹּאבְד֖וּ מִתּ֥וֹךְ הַקָּהָֽל׃וְכָל־יִשְׂרָאֵ֗ל אֲשֶׁ֛ר סְבִיבֹתֵיהֶ֖ם נָ֣סוּ לְקֹלָ֑ם כִּ֣י אָֽמְר֔וּ פֶּן־תִּבְלָעֵ֖נוּ הָאָֽרֶץ׃וְאֵ֥שׁ יָצְאָ֖ה מֵאֵ֣ת יְהוָ֑ה וַתֹּ֗אכַל אֵ֣ת הַחֲמִשִּׁ֤ים וּמָאתַ֙יִם֙ אִ֔ישׁ מַקְרִיבֵ֖י הַקְּטֹֽרֶת׃

מאמרים על הפרק

מאמר על הפרק

מאת:

פירושים על הפרק

פירוש על הפרק

מאת: ,
ויקח קרח. מהו ויקח, אמר ריש לקיש, שלקח מקח רע לעצמו אדייק הלשון ויקח שאינו מכון כ"כ להמשך הענין, רק ללקיחה ביד דבר ממש, ויותר היה נאות כאן לכתוב ויקם או ויעמוד וכדומה מן הלשונות המורות על המחלוקת, ודריש שלקח מקח רע לעצמו. וי"ל הכונה ע"פ המבואר באגדות שהיה עשיר והוציא על מחלוקת זו הרבה כסף ששיחד את בני חברתו והאכילם והשקם, הרי קנה לו בכספו עסק רע שלא כדרך העולם שקונין בכסף הרבה מקח טוב, ועיין במדרשים. .
(סנהדרין ק"ט ב׳) קרח בן יצהר וגו׳. אמר ריש לקיש, קרח – שנעשה קרחה בישראל, בן יצהר – בן שהרתיח עליו את כל העולם כצהרים, בן קהת – בן שהקהה שיני מולידיו, בן לוי – בן שנעשה לויה בגיהנם בלכאורה הוי כונת הענין לדרוש השמות לפי ענין הפרשה כאשר כן הוא מדרך האגדות וכמש"כ לעיל ר"פ שלח בשמות המרגלים, אבל לא נתבאר מה הכריחו בכ"ז לדרוש כן, ואפשר לומר דקשה לו ממ"ש במגילה ט"ו א' כל שמעשיו ומעשה אבותיו סתומין ופרט לך הכתוב באחד מהן לגנאי בידוע שהוא רשע בן רשע, יעו"ש. ולפי"ז הלא יהיה צ"ל דגם אבותיו של קרח שחשיב בזה היו רשעים, לכן דריש כל השמות כתוארים על קרח לבד, וכן יתר השמות שבפסוק זה, כפי שיבא עוד.
ודריש קרח, שנעשה קרחה בישראל, וי"ל הבאור שעל ידו נעשה קרחה בישראל, כלומר חסרון אנשים רבים, שע"י המחלוקת נהרגו יותר מי"ד אלפים איש, כמבואר בפרשה הסמוכה, ועיין בחא"ג.
וכן דריש תואר על קרח, בן יצהר – בן שהרתיח עליו את כל העולם כצהרים, ופי' בחא"ג שאיש אחד הביא חמה וקצף על כל ישראל, כמש"כ לקמן הבדלו מתוך העדה ואכלה וגו', עכ"ל. אבל לא ביאר מהו הלשון כצהרים, ונראה ע"פ מ"ש במדרשים ס"פ לך בעצם היום נמול אברהם – בחצי היום, בצהרים, וזה מפני שרצה אברהם לפרסם דבר המילה, וזמן הצהרים הוא יותר מסוגל לפרסום, שאז כל בני האדם נעורים. ומהאי טעמא אמרו בשבת פ"ט א' שהגביל משה לישראל זמן קבלת התורה בו' שעות היום דהיינו בצהרים, משום דאמרו שם (פ"ו ב') על הפסוק דישעיה מ"א לא מראש בסתר דברתי דקאי על נתינת התורה שהיתה בפרסום, ולכן קבע זמן צהרים שהוא זמן יותר מסוגל לפרסום, וכאן כונת הדרשה שפרסם מאד דבר המחלוקת, וכדי לצייר גודל הפרסום המשיל על זה את זמן הצהרים.
ועוד דריש בן קהת – בן שהקהה שיני מולידיו, והכונה פשוטה שבייש את אבותיו במעשיו הרעים, והמליצה קהות שינים לזה נראה דהוא תואר להפרות הבזיון, ובאור הדבר, מפני שכשידוע היה שבט קהת היותר קדוש בישראל, כמבואר בפ' במדבר ובפ' נשא מעבודת הקודש שהיתה נתונה עליהם, וידוע דכל המקודש מחבירו בזיונו מרובה מבזיון חבירו, ורומז לגודל בזיונו עד שהקהה את שיניו.
ודריש עוד בן לוי – בן שנעשה לויה בגיהנם, וי"ל הכונה שירד לגיהנם בלויה גדולה, כלומר בקיבוץ אנשים רבים, כמבואר בפרשה שבלעה הארץ אותו ואת כל עדתו.
ומה שלא חשיב עוד סדר הדורות עד יעקב ולדרוש בן יעקב – בן שעקב עצמו לגיהנם, מפרש בגמ' שראה יעקב בנבואה מחלוקת זו וביקש מהקב"ה שלא ייחסו אותו אליו במעשה זו, ומבואר זה לפנינו בפ' ויחי בפסוק בסודם אל תבא נפשי. .
(שם שם) ודתן ואבירם. אמר ריש לקיש, דתן – שעבר על דת אל, אבירם – שאיבר עצמו מעשות תשובה געיין מש"כ ריש אות הקודם, ובנוסחאות אחרות הגירסא שאיבר לבבו, ונראה כי היא גירסא נכונה, והוא מלשון אבירי לב (ישעיה מ"ו) והבאור הוא שהקשה את לבו מעשות תשובה ולא כמו און בן פלת, כפי שיתבאר. .
(סנהדרין ק"ט ב׳) ואון בן פלת וגו׳. אמר ריש לקיש, און – שישב באנינות, בן פלת – בן שנעשו לו פלאות, בן ראובן – בן שראה והבין דעיין מש"כ ריש אות ב' בענין דרשת השמות, ודריש און שישב באנינות, כלומר שהיה מתאבל על שהיה בעצה עם קרח ועדתו, ויתבאר עפ"י מ"ש בגמ' כאן שאשתו הניאתו מלעמוד במחלוקת וחזר בו והיה מתאבל על תחלת מעשיו, ויש בזה עוד פירושים. ומעין כונה זו דריש בן פלת – בן שנעשו לו פלאות, שחזר בו, ובן שראה והבין והכיר אמתת וצדקת משה.
אמנם צ"ע דהא בפסוק כתיב בני ראובן וקאי גם על דתן ואבירם, וצ"ל דכיון דכבר דרש השמות של קרח על הסדר וגם שמות דתן ואבירם, לכן עתה בבואו לדרוש השם און בן פלת, לא חש לדרוש גם השם בני ראובן עליו ובא בני במובן בן כמו ובני דן חושים. .
(שם שם) נשיאי עדה וגו׳. נשיאי עדה – מיוחדים שבעדה, קריאי מועד – שהיו יודעים לעבר שנים ולקבוע חדשים, אנשי שם – שהיה להם שם בכל העולם היתכן דלא ניחא ליה לפרש קראי מועד שהוא סתם תואר, דהא כבר כתיב נשיאי עדה, וי"ל בטעם כל אלה הדרשות להורות לבאי עולם עד כמה גדול ארס המחלוקת עד שאנשי מעלה נסתבכו בה. .
(סנהדרין ק"י א׳) וישמע משה. מה שמועה שמע, א"ר שמואל בר נחמני א"ר יונתן, שמע שחשדוהו מאשת איש, שנאמר ויקנאו למשה במחנה (תהלים ק"ז) מלמד שכל אחד ואחד קינא את אשתו ממשה, שנאמר (פ׳ תשא) ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה ואינו מבואר איפה מרומז חשד זה במחלוקת זו, ואפשר לומר עפ"י מ"ש בסוטה ד' ב' כל המתגאה לסוף נכשל באשת איש, וקרח ועדתו הלינו על משה כי מתנשא הוא עליהם, וכמו שאמרו ומדוע תתנשאו וגו' כי תשתרר עלינו, וכדי לאמת דבריהם חשדוהו גם בעונש הבא לרגלי הגאוה, כמבואר.
ואינו מבואר טעם הראיה מפסוק ומשה יקח את האהל וגו', איפה מרומז שכל אחד קנא את אשתו ממנו, וי"ל דסמיך על סוף הפסוק והיה כל מבקש ה' יצא אל האהל, ובודאי הלכו גם הנשים לבקש גם הן דבר ה', וכמ"ש במדרשים דנשי המדבר צדקניות היו, וכדי להרעימו קנא כל אחד את אשתו כשהלכה אל משה אל האהל, להראות כי חשוד הוא אצלם בזה מפני גאותו לדעתם, כמבואר. ולכן לקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה כדי שיפול החשד, דמסתמא לא תלכנה יחידות אליו באין איש עמהן, והנה אף כי הפסוק הזה אינו כתיב בפרשה זו מ"מ דרשו כן דעכשיו במעשה קרח היה הדבר כן בעת שהיה יושב באהלו. .
(שם שם) רב לכם בני לוי. תניא, א"ר לוי, ברב בישר – ברב בשרוהו, ברב בישר – רב לכם, ברב בשרוהו דכתיב (פ׳ ואתחנן) ויאמר ה׳ אלי רב לך זהמפרשים האריכו לבאר טעם השייכות והמדה כנגד מדה שהשיבו ה' רב לך אל תוסף דבר אלי, ורש"י פירש, ברב בישר את בני מחלוקתו רב לכם בני לוי והקב"ה מדקדק עם צדיקיו ונענש באותה מדה, עכ"ל. ולכל המפרשים מבואר שחטא משה במה שאמר לשון זה ולא בארו מה חטא בזה.
ולי נראה דבאמת לא חטא כלל בלשון זה, רק כי מפני שאמר רב לכם בני לוי, דמשמעות כבר יש לכם רב כבוד וגדולה, ואחרי כי גם הוא היה מבני לוי הרי ממילא כלל גם עצמו בזה, ולכן אמר לו הקב"ה בעת שהרבה לבקש ממנו על עצמו שיכנס לא"י ג"כ בלשון זה רב לך, כלומר, כבר הניחותי לך כמה פעמים, וכמו שאמרת אתה בעצמך שרב להם לבני לוי, ולכן אל תוסף לדבר ולבקש ממני, ומצינו כעין כונה זו באגדה דחלק קי"א א' שהשתמש הקב"ה בדעתיה דמשה, שאמרו שם, בשעה שעלה משה למרום מצאו להקב"ה שהיה כותב ארך אפים, אמר לפניו, רבש"ע, ארך אפים לצדיקים, אמר לו, אף לרשעים, אמר לו, רשעים יאבדו, וכשחטאו ישראל והתפלל עליהם משה ואמר ה' ה' אל ארך אפים, אמר לו הקב"ה וכי לא כך אמרת ארך אפים לצדיקים, וה"נ הכונה וכי לא כך אמרת רב לכם בני לוי, ודו"ק. .
(סוטה י"ג ב׳) וישלח משה לקרא. אמר רבא, מנלן דמשדרינן שלוחא דבי דינא ומזמנינן לדינא דכתיב וישלח משה לקרא לדתן ולאבירם חלכאורה דבר פשוט הוא מסברא שצריך לשלוח שליח, וכי ס"ד שידונו לאיש בלא הזמנה, ומצאתי בחידושי הריטב"א שכתב הרבותא דרבא, דבעינן דוקא הזמנה ע"י שליח, אבל אם הבעל דין בעצמו מזמין לבע"ד חבירו לא מחשיב הזמנה לענין שאם לא בא תהא מחשב כאפקירותא, כיון דכתיב וישלח, צריך שליח דוקא. .
(מו"ק ט"ז א׳) העיני האנשים וגו׳. אמר רבא, מנלן דאי מתפקד בעל דין בשלוחא דבי דינא ואתא השליח ואמר, לא מתחזי כלישנא בישא, דכתיב העיני האנשים ההם תנקר טפירש"י אי לאו דשליח אמר למשה מנא הוי ידע, עכ"ל. ובסמ"ע סי' י"א מסיים בזה דאי היה אסור לא היה משה כותבו בתורה, עכ"ל. ונראה כונת הדברים האלה, משום דבאמת י"ל דאין ראיה שאין בזה איסור לה"ר, אך השליח לא ידע הדין או סבה אחרת היתה בהגדתו, אך מדכתב זה משה בתורה, ש"מ שכן הוא האמת דאין בזה משום לה"ר, ודו"ק. –
והנה שמעתי להקשות על ראיה זו בכלל ממ"ש בירושלמי פאה פ"א ה"א מותר לומר לשה"ר על בעלי המחלוקת, וא"כ הלא אין ראיה מכאן לדעלמא, שהרי הם היו בעלי מחלוקת, ולכאורה היא קושיא חזקה. אבל אפשר ליישב בפשיטות דמהאי טעמא גופא מוכח שמותר לשליח ב"ד לומר לשה"ר על המתפקר בו, דכיון דמתפקר בב"ד או בשלוחם הוי כמו בעל מחלוקת שחולק על הב"ד וממילא גם על מצות התורה, ולולא סברא זו באמת לא נתבאר טעם היתר הגדת לשה"ר על המתפקר בשליח ב"ד. ויש לנו עוד דרכים בישוב קושיא זו, אבל מש"כ נראה פשוט יותר, ודי בזה. –
אך בכלל קשה עיקר דרשה זו ומה שפירש"י אי לאו דשליח אמר למשה מנא הוי ידע, כי המעט דברים נסתרים כתב משה בתורה כמו ותצחק שרה בקרבה, ויאמר עשו בלבו, והענין פשוט שכתב הכל ע"פ ה', וא"כ ה"נ כן. וי"ל ע"פ מ"ש בסנהדרין מ"ג ב' במעשה דעכן ששאל יהושע את ה' מי חטא ואמר לו וכי דלטור אני לך וכו' יעו"ש, הרי דענין לשה"ר אין הקב"ה מגלה, ודו"ק. .
(מו"ק ט"ז א׳) לא חמור אחד. ת"ר, מעשה בתלמי המלך שכנס ע"ב זקנים והכניסם בע"ב בתים ואמר לכל אחד כתבו לי תורת משה רבכם, נתן הקב"ה בלב כל אחד ואחד והסכימו כולם לדעה אחת וכתבו לו לא חמד אחד מהם נשאתי יפירש"י כדי שלא יאמר תלמי חמור לא לקח אבל חפץ אחר לקח, עכ"ל. וענין הדבר בכלל, משום דזה המלך תלמי אולי היה מבקש למצוא עילה בתורת משה, ומה שכנס ע"ב זקנים עיין משכ"ל בפ' בהעלותך בפסוק אספה לי שבעים איש. .
(מגילה ט׳ א׳) לא חמור אחר וגו'. א"ר יוחנן, משה רבינו עשיר היה, דכתיב לא חמור אחד מהם נשאתי, היכי דמי, אי בלא אגרא פשיטא, אלא דאפילו באגרא יאר"ל א"א לומר בלא אגרא, וכי משתבח היה בזה שלא נטל בלא שכר, אלא דאפילו באגרא, והיינו טעמא משום דעשיר היה ולא היה נזקק כלל לחמורי אחרים, ועיין בחא"ג. וכלל ענין הדבר שרצו חז"ל להוכיח דהיה עשיר הוא משום דקיי"ל אין הנבואה חלה אלא על חכם גבור ועשיר ועניו, ומבואר זה היטב לפנינו לעיל ס"פ בהעלותך בפסוק והאיש משה עניו מאוד. .
(נדרים ל"ח א׳) ויאמר משה אל קרח. אמר רבא, מנלן דמזמנינן לדינא, דכתיב ויאמר משה אל קרח אתה וכל עדתך היו לפני ה' יבהנה לעיל בפסוק י"ב הבאנו דרשת רבא מנלן דמשדרינן שלוחא ומזמנינן לדינא, ואינו מבואר מה שנה דבריו עוד הפעם מנלן דמזמנינן לדינא, ונראה דכאן יליף עיקר הדבר דצריך להזמין לדין, והיינו שאין לב"ד לדון בלא הזמנה, אף שנתברר להם הענין לאשורו בלעדו, ולעיל יליף דצריך לשלוח שליח ב"ד ולא די אם הבע"ד בעצמו מזמנו כמש"כ שם. ועיין ברא"ש ומהרש"א גירסות אחרות בזה, אבל אין מתיישבות בפשיטות. , ומנלן דמזמנינן לקמי גברא רבה, דכתיב לפני ה' יגלא נתבארה הכונה בזה, דהא פשיטא שמזמנין לדין לפני אדם גדול, וי"ל דרבא לשיטתיה בסנהדרין ח' א' דאמר, הני בי תלתא דייני דיתבי ואזיל שלוחא דבי דינא ואמר מפומא דחד [להזמין לדין] לא אמר כלום עד דאמר משמיה דכולהו, וקמ"ל הכא דאם יש בתוך הב"ד אחד מיוחד גדול ומומחה לרבים חולקים לו כבוד ומזמינים משמו אע"פ שיש עוד שנים עמו, ויליף כן מדהזמין משה את קרח ועדתו ואמר היו לפני ה', ואע"פ שגם הוא היה דן אותם בכ"ז לא אמר היו לפנינו. ולפי"ז יש להעיר ברמב"ם וטוש"ע שהעתיקו דיניה דרבא בסנהדרין שם ולא העירו מאומה מדעת רבא כאן, אשר לפי הנראה הוא הוספה והמשך לדינו שבסנהדרין, ורק הרמ"א בסי' י"א ס"ב זכר זה בשם הנמוק"י, וצ"ע. , ומנלן דמזמנינן את ופלניא, דכתיב אתה והם ואהרן ידנראה דר"ל דכשמזמינין לדין צריך להודיע מי הוא בעל דינו, כמו הכא שאמר אתה והם, מצד אחד, ואהרן מצד השני. , ומנלן דקבעינן זימנא, דכתיב מחר טוועיין מפרטי דין זה בחו"מ סי' י"א, וכבר הערנו שיש בענין דינים אלו גירסות שונות, ע' ברא"ש ומהרש"א, ואנחנו העתקנו כפי הנאות ומתקבל להענין. .
(מו"ק ט"ז א׳) מתוך העדה הזאת. עיין לפנינו לעיל בפ׳ שלח בפסוק עד מתי לעדה הרעה הזאת (י"ג כ"ז). ויקם משה וילך. אמר רב אשי, מלמד שאין מחזיקין במחלוקת טזר"ל אין מניחין להשריש את המחלוקת, כי אלמלא הלך משה להם היו קיימים במחלוקתם, ונסה הוא ללכת להם אולי ישקיע אש המחלוקת, ועיין בחא"ג. וצ"ל דאפילו למ"ד בקדושין ל"ב א' הרב שמחל על כבודו אין כבודו מחול אך במקום שאפשר ע"י מחילת כבודו למנוע ממחלוקת כבודו מחול, ואדרבה צריך למחול, שהרי כן עשה משה שמחל על כבודו והלך לבעלי מחלוקתו. .
(סנהדרין ק"י א׳) סורו נא וגו'. ת"ר, היוצא לישבע, אומרים לו הוי יודע שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה בסיני לא תשא את שם ה׳ לשוא, ואם אמר הריני נשבע, העומדים שם, אומרים זה לזה, סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה יזומפרש בגמרא בשלמא ההוא דקא משתבע דקאי באיסורא, אלא ההוא דקא משבע ליה אמאי [ר"ל אמאי כוללים אותו בלשון רשעים שאומרים בלשון רבים], משום דתניא ר' שמעון בן טרפון אומר, כתיב (פ' משפטים) שבועת ה' תהיה בין שניהם, מלמד שהשבועה חלה על שניהם, ע"כ. ור"ל דגם זה המשביע נענש על שלא נזהר למסור ממונו ביד איש נאמן ובאו לידי חלול השם. ואמנם אינו מבואר מה שפסק ותנא בסתמא אם אמר הריני נשבע ולשון זה כולל אף בזמן שנשבע באמת, ונ"ל ע"פ המבואר לפנינו בפ' ואתחנן בפסוק ובשמו תשבע (ו' י"ג) דגם משבועת אמת ראוי להמנע, יעו"ש בארוכה. .
(שבועות ל"ט א׳) אם כמות וגו׳. אמר ריש לקיש, רמז למצות בקור חולים מה"ת מניין, שנאמר אם כמות כל האדם ימותון אלה – שהם חולים ומוטלים בעריסתן ובני אדם מבקרין אותן יחלכאורה הוי פשטות הכונה שביקש משה מהקב"ה שימותו שלא כדרך כל הארץ, דאל"ה יאמרו הבריות לא ה' שלחו, וא"כ הלשון לא ה' שלחני פירושו שכך יאמרו המבקרים, אבל במ"ר מפרש בענין אחר שאמר משה אם הרופאים עולים ומבקרים וכו' אף אני כופר ואומר לא ה' שלחני, ע"כ. הרי דקאי האמירה על משה, ומירושלמי שנביא בפסוק הבא משמע שהפירוש כן הוא.
והנה אע"פ שמפרש המשמעות מלשון הפסוק דרומז על ענין ביקור חולים, בכ"ז עדיין אינו מבואר איפה מרומז ענין זה בלשון הכתוב, ואפשר לומר ע"פ מ"ש בברייתא דאבל רבתא פ"ח וביו"ד סי' שצ"ג ס"ג יוצאין לבית הקברות ופוקדין על המתים שלשה ימים שמא עדיין חי הוא, והנה פקידה כזו שייך רק במיתה טבעית, אבל במיתה שלא ע"פ הטבע כמו בליעת קרח ועדתו לא שייך בהם פקידה כזו שמא חיים הם, אחרי שהקב"ה חפץ במיתתם ובודאי מתו, ולפי"ז מפרש הלשון ופקודת כל האדם יפקד עליהם מלשון פוקדים על המתים כמבואר, שזה ג"כ ענין בקור שמבקרים אם חי הוא, וממילא הוי רמז מכאן לכל ענין בקור חולים, כל אופני בקור, ודו"ק. ועיין לפנינו בפ' יתרו בפסוק והודעת להם את הדרך ילכו בה מובא שם ג"כ סמך מה"ת למצות בק"ח, ושם מבואר בארוכה. .
(נדרים ל"ט ב׳) ואם בריאה יברא ה׳. דרש רבא, אמר משה לפני הקב"ה, רבש"ע, אם בראת גיהנם – מוטב, ואם לאו – יברא ה׳, למאי אי למכרי ממש והא אין כל חדש תחת השמש, אלא לקרובי פיתחא דגיהנם יטר"ל שיקרב פתחו של גיהנם ותפתח הארץ במקום שהם, ואין זה בכלל אין כל חדש, ועיין מענין דרשה זו בנדרים ל"ט ב'. ובירושלמי סנהדרין פ"י ה"א דריש שאמר משה אם נברא לארץ פה מוטב ואם לאו יברא לה עכשיו, אבל בבבלי נדרים שם פריך לדרשה זו ג"כ משום אין כל חדש, ולכן השמטנוה. ובלא"ה צ"ע דרשה זו דהא מפורש איתא בפ"ה מ"ו דאבות שפי הארץ נברא בשעת הבריאה בערב שבת ביה"ש וא"כ איך נסתפק משה ואמר אם נברא לארץ פה, וצ"ל אם בריאה וכו' – אם הפתח הוא במקום זה. .
(סנהדרין ק"י א׳) ואם בריאה יברא ה׳. אמר רבי שמעון בן לקיש, שלשה כפרו בנבואתם מפני פונירי כהיא מלה יונית, ופירושה העדר התגלות, כלומר מפני שלא נגלה להם היאמנו דבריהם, לכן לא דברו בלשון החלט. , משה ואליהו ומיכה, משה אמר ואם בריאה יברא ה׳ כאוכן אליהו אמר (מ"א י"ח) ענני ה' ענני וידעו העם הזה ואם לא – ואתה הסיבות את לבם אחורנית, וכן מיכה אמר (מ"א כ"ב) אם שוב תשוב בשלום לא דבר ה' בי. .
(ירושלמי סנהדרין פ"י ה"א) והפתח הארץ את פיה. תניא, א"ר יהודה בריה דרבי חייא, מיום שפתחה הארץ את פיה וקבלתו לדמו של הבל שוב לא פתחה כבכתבו התוס' שהכונה היא שכל דמים נבלעים בארץ אלא שרשומן ניכר ושל הבל אין רשומן ניכר, ועיין בחא"ג בהרחב באור. , איתביה חזקיה אחיו, והא כתיב ותפתח הארץ את פיה, אמר ליה, לרעה פתחה, לטובה לא פתחה כגוכתבו התוס' הא דכתיב (פ' בשלח) תבלעמו ארץ – טובת המצרים אינה קרויה טובה, עכ"ל. ויש לכוין דבריהם ע"פ מ"ש מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה [ע' סנהדרין ל"ט ב' ולפנינו פ' בשלח]. .
(סנהדרין ל"ז ב') אשר לקרח. א"ר יוחנן, קרח לא מן הבלועין ולא מן השרופין היה, לא מן הבלועין דכתיב ואת כל האדם אשר לקרח – ולא קרח, ולא מן השרופין דכתיב (פ׳ פינחס) באכול האש את חמשים ומאתים איש, ולא קרח, במתניתא הני, קרח מן השרופין ומן הבלועין, מן הבלועין, דכתיב ותבלע אותם ואת קרח, ומן השרופין דכתיב (פ׳ ל"ה) ואש יצאה מאת ה׳ ותאכל את החמשים ומאתים איש וקרח בהדייהו כדי"ל בדעתיה דר' יוחנן דלכן נותר בחיים מן הבלועין ומן השרופין כדי שיראה בעונשם וישים אל לבו, ומת אח"כ במגפה, ויש מפרשים שעמדה לו בזה זכות בניו שהיו גדולי ישראל, וס"ל ברא מזכה אבא, ודעת המתניתא י"ל ע"פ מ"ד במ"ר כאן למה נעשו בו בקרח שני דינין, בליעה ושריפה, שאלו נשרף ולא נבלע היו הבלועין מתרעמין שהלא הוא הביא עליהן את כל הפורעניות והוא ניצל, וכן אם לא נשרף היו אומרים כזה הנשרפין, ולפי"ז כש"כ הוא דא"א לומר שלא היה משניהם. .
(שם ק"י א׳) וירדו הם וגו׳. א"ר ירמיה בן אלעזר, שלשה פתחים יש לגיהנם, אחד במדבר ואחד בים ואחד בירושלים כהי"ל הסבר הענין ע"פ מ"ד באגדות כל העולם כולו שליש ימים שליש מדבר שליש ישוב [ע' פירש"י לישעיה מ' י"ב בפ' וכל בשליש עפר הארץ], ולכן נבראו פתחים לגיהנם בכל אלה המקומות לרמז לדבר שאין נסתר מחמתו, ואל יאמר האדם שיברח מישוב למדבר ולים או להיפך, וכמ"ש דוד המע"ה אנה מפניך אברח, והפתח שבירושלים הוא הפתח שבישוב, ומה שנתקן דוקא בירושלים י"ל מפני שירושלים היא טבור העולם כנודע. , במדבר – דכתיב וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה כווהם היו אז במדבר, ופתח להם הגיהנם את פתחו מדירדו חיים בגופם. .
(עירובין י"ט א׳) וכל אשר להם. תניא, ר׳ ברכי' בשם ר׳ חלבו אמר, אף שמותיהם פרחו מחוך טמסותיהם כזטימוס הוא אוצר, ור"ל גם שמותיהם שהיו חקוקים על אוצרותיהם ושטרותיהם פרחו כדי שלא יזכרו עוד. , ר' יוסי ב"ר חנינא אמר, אפילו מחט שהיתה שאולה ביד ישראל מידם נבלעה עמהם, דכתיב וירדו הם וכל אשר להם חיים שאולה כחיתכן דמדייק מדלא כתיב וכל אשר אתם, אלא להם, משמע השייך להם אף כי ברשות אחרים. .
(ירושלמי סנהדרין פ"י ה"א) ותכס עליהם הארץ. ר׳ עקיבא אומר, עדת קרח אינה עתידה לעלות, שנאמר ותכס עליהם הארץ – בעוה"ז, ויאבדו מתוך הקהל – לעוה"ב, ור' אליעור אומר, עליהם הכתוב אומר (ש"א א') ה׳ ממית ומחיה מוריד שאול ויעל כטוכדעת ר"א כן גם דעת ריב"ב בדרשה הבאה, ובבבלי כאן עוד דעת חכמים שמשה וחנה התפללו עליהם, ולפי"ז דעת רוב החכמים שגם לעדת קרח יש חלק לעוה"ב, וע"ע בסמוך. .
(סנהדרין ק"ח א') ויאבדו מתוך הקהל. תניא, ר׳ יהודה בן בתירה אומר, ממשמע שנאמר (תהלים קי"ט) תעיתי כשה אובד בקש עבדך, מה אבידה האמורה להלן סופה להתבקש אף אבידה האמורה כאן עתידה להתבקש להכונה מבואר שדריש בגז"ש אבידה אבידה, ודעתו שעדת קרח באים לעוה"ב וכדעת רוב החכמים בגמרא כמש"כ בדרשה הקודמת. ובבבלי סנהדרין ק"ט ב' באה דרשה זו בקיצור בזה"ל, ר' יהודה בן בתירה אומר, הרי הן כאבידה המתבקשת שנאמר תעיתי כשה אובד בקש עבדך, ופירש"י כך אמר דוד על בני קרח, הם תעו כשה אובד ואתה ברחמיך הרבים בקש עבדיך והביאם לעוה"ב כי מצותיך לא שכחתי, שקיימו כל מצותיך כדכתיב כי כל העדה כולם קדושים, עכ"ל. ולפי פירושו כיון דוד בפסוק זה על בני קרח, ואין זה פשטות הענין.
אבל כפי המתבאר מדרשת ריב"ב שבירושלמי שלפנינו שבאה בבאור מרווח אין כונתו כלל שפסוק זה אמר דוד על בני קרח אלא על עצמו כפי פשטות הענין, ורק יליף בגז"ש אבידה אבידה כמבואר, וכ"ה הלשון במ"ר, מה אבידה האמורה בדוד סופה להתבקש אף אבידה האמורה כאן סופה להתבקש, וחידוש גדול על רש"י שפירש בפירוש דחוק כזה. .
(ירושלמי סנהדרין פ"י ה"ד)

תנ"ך על הפרק

תנ"ך על הפרק

תוכן עניינים

ניווט בפרקי התנ"ך